מגוון רחב של גופים אזרחיים וציבוריים קובעים בצורה שונה את ההגדרה עבור אי ביטחון תזונתי. בניגוד למה שנהוג לחשוב, לא מדובר על הגדרה קשיחה ויש גם המון סוגיות פוליטיות סביבה. במסגרת אותן סוגיות פוליטיות, בודקים למשל כיצד הגדרה כזו או אחרת של אי ביטחון תזונתי עולה בקנה אחד עם האינטרס של השלטון או עם המדיניות הכלכלית שאותה הוא מאמץ.
עם זאת, אפשר להצביע על קווים מנחים שמשותפים פחות או יותר לכל הגופים שמגדירים מהי אי ביטחון תזונתי. קודם כל, אין ספק שהעניין של ביטחון תזונתי חיוני לכל אדם ובכל מדינה. בפועל, המשמעות של ביטחון תזונתי היא נגישות יום יומית למזון ואפשרות להגיע אליו בצורה ישירה. מבחינת משקי בית למשל, זה מה שעושה את ההבדל בין חיים מעל או מתחת לקו העוני.
שנית, אי ביטחון תזונתי מתאפיין בכך שהוא יוצר בעיות בריאותיות. קשה לערער על כך שחוסר גישה שירה ויום יומית למזון יוצרת בעיות בריאותיות ובהן מחסור בוויטמינים, מגנזיום, אבץ, אשלגן ועוד. בטווח הארוך, בעיות רפואיות כאלה מטילות הוצאות על הציבור ודורשות גם השקעה נוספת של משאבים.
איך מונעים אי ביטחון תזונתי?
הדרך למנוע אי ביטחון תזונתי היא לאמץ הגדרה אחת ברורה ולהשתמש בו כתשתית לקביעת מדיניות. במילים אחרות, אי אפשר למנוע אי ביטחון תזונתי אם לא יודעים מה ההיקף שלו בציבור ועד כמה הוא משפיע על אזרחים שונים. לעומת זאת, הגדרה ברורה של אי ביטחון כזה יכולה לסייע לקבוע את המדיניות ולמנוע את ההשלכות השליליות של התופעה.
בסופו של דבר, התמודדות עם אי ביטחון תזונתי דורשת החלטה מושכלת. אחרי שמקבלים החלטה כזו, קל יותר לשנות מדיניות.